ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב מיום 7.3.11 (כב' השופט צ' קאפח), לפיה נעצר העורר עד לתום ההליכים.
1. ביום 2.2.11 הוגש כנגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירות של שוד מזויין בחבורה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שימוש במסמך מזוייף בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 420 ו-418 לחוק העונשין; התחזות כעובד הציבור לפי סעיף 283(2) לחוק העונשין; וקשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין.
2. על פי המתואר בכתב האישום, ביום 17.1.11 או בסמוך לכך קשרו העורר ושניים נוספים בשם גוזני ואזולאי (השלושה ייקראו יחדיו ולהלן: הנאשמים), קשר לשדוד את המתלונן בדירתו בתל-אביב תוך התחזות לאנשי משטרה, לאחר שנודע להם כי המתלונן מחזיק בביתו סכומי כסף גדולים. באותו היום, בשעות הערב, הגיעו הנאשמים לבחון את סביבת הדירה ואם יש מצלמות אבטחה בשטח. למחרת בבוקר הגיעו הנאשמים לדירת המתלונן, כאשר העורר ואזולאי מצוידים באקדחי דמה שחגרו לגופם וגוזני מצויד באקדח אמיתי ולבש מעיל הנחזה כמעיל משטרתי ועליו סמל משטרת ישראל. גוזני דפק על דלת הדירה תוך קריאות "משטרה" וכשפתח המתלונן את הדלת, הציג בפניו תעודה מזויפת של שוטר, הציג את העורר ואזולאי כחוקרי משטרה, והודיע למתלונן כי בשל חשדות נגדו, הוא וחברתו ששהתה בדירה, "מעוכבים" וייערך חיפוש בדירה. העורר ואזולאי ערכו חיפוש בדירה, במהלכו איתרו כספת, וגוזני הורה למתלונן לפתוח את הכספת. לאחר דין ודברים, שכלל איום "לעצור" את המתלונן, פתח המתלונן את הכספת, מתוכה נטלו הנאשמים סכומי כסף שונים במטבע ישראלי ומטבע זר בסכום כולל של קרוב לחצי מליון ש"ח וכן תכשיטי זהב בשווי של כ-15,000$. כן נטלו הנאשמים מן הדירה כרטיסי חיוג לטלפון בשווי של כ-90,000 ש"ח, כסף מזומן ומכונה לספירת כסף. בטרם יצאו הנאשמים מן הדירה אזק גוזני את המתלונן, הודיע לו כי הוא עצור וקרא לעורר ולאזולאי להזמין ניידת משטרה. מאוחר יותר באותו היום חלקו הנאשמים ביניהם את השלל שנטלו מהמתלונן.
3. בד בבד עם הגשת כתב האישום, הגישה המשיבה בקשה למעצר העורר עד לתום ההליכים. בהחלטתו מיום 7.3.11 קבע בית המשפט, כי אין חולק על קיומן של ראיות לכאורה נגד העורר ועל קיומה של עילת מעצר; כי שתיקת העורר מחזקת את מסוכנותו; וכי לאור התסקיר שהוגש בעניינו של העורר אין מקום לחלופת מעצר.
על החלטה זו נסב הערר שבפני.
4. טענתו של העורר מתמקדת בעיקרה במישור המשפטי. העורר מצביע על כך, שלמרות קיומן של ראיות לכאורה למעשים המיוחסים לו בכתב האישום, אין מדובר בעבירת שוד, בוודאי לא שוד בנסיבות מחמירות, וממילא אין העבירה מקימה חזקת מסוכנות. לטענת העורר, הוא עצמו לא נשא נשק אמיתי במהלך האירוע; הוא לא מואשם בעבירות נשק; והאקדחים היו בעיקר חלק מתחפושת השוטר ולא נעשה בהם כל שימוש. ועיקרו של דבר, האירוע המתואר בכתב האישום לא כלל רכיב של אלימות, שהוא אחד מהרכיבים המקימים את עבירת השוד. לשיטת העורר, ניתן לכל היותר לייחס לו עבירה של כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין, לצד עבירת גניבה או עבירה של קבלת דבר במרמה והתחזות.
לחילופין, עתר העורר לשחררו לחלופת מעצר.
5. הטענה המשפטית שהעלה העורר ראויה לעיון. סעיף 402 לחוק העונשין קובע כלהלן (הדגשה שלי - י.ע.):
"(א) הגונב דבר, ובשעת מעשה או בתכוף לפניו או לאחריו מבצע או מאיים לבצע מעשה אלימות באדם או בנכס כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה, הרי זה שוד, ודינו של השודד - מאסר ארבע-עשרה שנים.
(ב) היה השודד מזויין בנשק או במכשיר שיש בהם כדי לסכן או לפגוע, או שהיה בחבורה, או שבשעת השוד או בתכוף לפניו או לאחריו הוא פצע אדם, הכהו או השתמש באלימות אחרת כלפי גופו, דינו - מאסר עשרים שנים".
בהיעדר אלמנט של אלימות או איום במעשה אלימות אין עבירת שוד. במקרה שבפנינו, לכאורה לא הופעלה על העורר אלימות ואף לא היה איום באלימות. מנגד, משהונע המתלונן לחשוב כי העורר ושני הנאשמים האחרים הם שוטרים, ותחת מצג שווא זה ותחת איום במעצר "הסכים" להיאזק ולהתיר לנאשמים לערוך חיפוש בביתו, אזי לפנינו איום שאוביקטיבית יש בכוחו להטיל פחד בלב האדם הממוצע, באופן המאלץ אותו "להיפרד" מרכושו בניגוד לרצונו (קדמי "על הדין בפלילים" חלק שני 753 (2005)
. יכול הטוען לטעון על דרך ההיקש, כי ניתן להשוות את המעשה שלפנינו למעשי השוד שנעשים תוך שימוש באקדח צעצוע.
6. איני רואה לקבוע מסמרות בשאלה אם עבירת השוד הולמת את המעשה שבפנינו אם לאו, ונושא זה יידון במסגרת התיק העיקרי. לצורך ההליך דכאן, החשוב לענייננו הוא המסוכנות העולה ממעשיו של העורר, תהא "כותרת" המעשים אשר תהא. ניכר כי המדובר במעשה שתוכנן מראש ולאחר "איסוף מודיעין" על המתלונן. שותפו של העורר נשא עמו אקדח אמיתי בעת מעשה, ואין לשער כיצד היו מתגלגלים הדברים אם המתלונן היה מגלה בשלב מסוים של האירוע התנגדות. לא למותר לציין כי העורר שמר על זכות השתיקה בחקירתו, ואף בכך יש כדי לחזק את עילת המעצר של מסוכנות (בש"פ 1748/11 יחזקאל נ' מדינת ישראל, פסקאות 8-6 להחלטה (לא פורסם, 10.3.2011)). העורר, יליד 1988, כבר צבר לזכותו מספר עבירות רכוש ומרמה בגינן נגזר דינו בבית המשפט לנוער, כך שאין זו היתקלותו הראשונה עם החוק.
מתסקיר שירות המבחן עולה כי החזרתו של העורר לסביבת מגורים תקשה עליו לשים גבולות להתנהגותו בשל נטייתו להיגרר אחר חברה שולית. לאור רמת הסיכון ובהיעדר חלופות מתאימות נמנע שירות המבחן ממתן המלצה. מכאן, שאין בפני בית המשפט חלופה הולמת שיש בה כדי להקהות מסוכנותו של העורר.
אשר על כן, אני דוחה את הערר.
ניתנה היום, ט' באדר ב' התשע"א (15.3.2011).
ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. עכב
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il